כנס

תוכן הסוגיות | עמוד דיון

תקציר

הדיון

x

, נישואין וגירושין הן המסגרות התרבותיות והמשפטיות בהן מוסדר חלק חשוב מנושא המשפחה: הקשר של זוגיות בין אנשים בגירים. המשפחה היא כמובן יותר מזוגיות. היא כוללת גם את ילדיהם של ההורים במשפחה הגרעינית וגם את המשפחה המורחבת יותר. אי אפשר להגזים בחשיבותה של המשפחה ושל הזוגיות בחייהם של פרטים. אלה הם מרכיבים חשובים מאוד בחייהם של אנשים. ויש בהם חלק מהמאפיינים האינטימיים ביותר, הפרטיים ביותר, של חיינו. מצד שני, משפחה גרעינית וקשרי נישואין הם גם מוסד חברתי בעל חשיבות עליונה. זו אחת הסיבות שהם מוסדרים באמצעות המדינה והמשפט, אבל הם מרכזיים גם בנורמות תרבותיות, חברתיות ודתיות, שאינן מונעות רק או אף בעיקר על ידי עניין ברווחתם וברגשותיהם של פרטים.
המתח הזה בין הגישות וההעדפות של פרטים בנושא כה מרכזי בחייהם לבין תהליכים והעדפות והכרעות חברתיות, ציבוריות ומשפטיות יהיה ציר מרכזי בסדרת המפגשים שלנו.
הרקע לדיונים אלה היא העובדה שבישראל נוהגת עדיין שיטת המילט שירשנו מן התקופה העות'מאנית, ששרדה את המנדט הבריטי, ונקלטה לתוך שיטת המשפט הישראלית עם הקמת המדינה. לפי שיטה זו ענייני נישואין וגירושין של כל תושבי ישראל, בלי הבדל דת, תפיסת הדת, ומידת הדתיות, מתנהלים על פי הדין הדתי שלהם ובאמצעות המוסדות הדתיים שלהם. בדרך כלל, מוסדות דתיים וממסדים דתיים נוטים לאמץ גישה שמרנית של הגישה הדתית לכל נושא, ולענייני יחסי משפחה בפרט.
משפט נחשב אף הוא כוח שמרני. אולם משפט, הכפוף לשינוי על ידי מחוקקים ושופטים, יכול להיות גורם מסתגל יותר לשינויים חברתיים ותרבותיים מאשר הדת. כך או כך, הן המשפט והן הדת אמורים לספק לנו קני מידה מנחים להתנהגות. בעוד שהדת חלה על מאמיניה, המשפט חל על בסיס טריטוריאלי. שיטת המילט פירושה כי המשפט הישראלי הטריטוריאלי מכפיף אנשים לשיטות משפט דתיות פרסונאליות, ובכך יוצר, הוא עצמו, הבחנה בין אנשים ובין קבוצות על בסיס של דת.

הן הדת והן המשפט, בדרכם, חייבים להתמודד עם מגמות חברתיות על מנת שההנחיות שלהן תהיינה רלבנטיות ואפקטיביות. ולכן לא ניתן להעריך מסגרות משפטיות ודתיות בצורה טובה, בנושא מורכב כמו משפחה, נישואין, גירושין, דפוסי זוגיות וחשיבותם – בלי להבין טוב יותר את המאפיינים החברתיים של התופעות האלה. במיוחד נכון הדבר לחברה שיש בה קצב שינויים גבוה, שיש בה דפוסים של חילון לצד התעוררות דתית מגוונת, ושיש בה מידה גדולה של השפעות חוצות תרבויות, ושיש בה קיום רב תרבותי שלעתים מלווה לא רק בשוני אלא גם בקונפליקט לא פתור, כמו בישראל.

הקשר

הקדמה

x

, המונופול הדתי בענייני מעמד אישי לא נוצר במקורו כדי לחזק מרכיבים של הזהות
היהודית של המדינה. זהו מונופול שהוא למעשה המשכו של סטטוס־קוו שחל
בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי, שאף הוא המשך להסדר המילט שהוחל על
ידי האימפריה העות׳מאנית במאה ה־ 19 . במסגרת הסדר המילט ניתנו לבתי הדין
הדתיים סמכויות שיפוט רשמיות ובלעדיות בענייני נישואין וגירושין ובעניינים
נוספים, תוך ניסיון להעניק זכויות שוות לבני העדות הדתיות השונות באימפריה,
כאשר השלטון המרכזי שומר לעצמו את העיסוק במדיניות חוץ וביטחון ומסים.
אוטונומיה קהילתית ושיפוטית היתה ליהודים בארצות אירופה ובארצות המזרח
עוד בימי הביניים )בהיקף שהיה שונה מזמן לזמן וממקום למקום(, אך ההסדר
באימפריה העות׳מאנית שונה בכך ששיקף הכרה רשמית במערכת בתי הדין
הדתיים )לכל הפחות דה־יורה( כחלק ממערכת משפט המדינה.
המנדט הבריטי לא נזקק להיגיון האימפריאלי בהקשר זה, שכן פלשתינה
לא היתה חלק מהאימפריה הבריטית. לכן, בבואם להסדיר משפטית את נושא
המעמד האישי פנו הבריטים למנהיגי הקהילות השונות ושאלו להעדפתם.
מנהיגות היישוב היהודי בחרה במסגרת אזרחית לנישואין, אולם מנהיגי הציבור
הערבי העדיפו את שימור שיטת המילט – ובסופו של דבר זו אכן נשתמרה ללא
שינוי מהותי.

עם הקמתה של מדינת ישראל נקלטו לתוך משפט המדינה הצעירה כל
ההסדרים המשפטיים שהיו נהוגים ערב הקמתה. לישראל לא היה עניין לשנות את
ההסדרים שבמסגרתם ניתנה אוטונומיה בנושאים אלה לקהילות הלא־יהודיות.
אולם לגבי נישואין וגירושין במגזר היהודי התנהל ויכוח, 10 ורק בשנת 1953 נחקק
ההסדר הנוגע לנישואין וגירושין, ששימר את העיקרון של שיטת המילט, תוך
הכנסת שינויים מסוימים. כך נקבע, ונהוג עד היום, כי חלק מענייני המעמד
האישי, ובעיקר ענייני נישואין וגירושין, נדונים על ידי בתי הדין הדתיים לפי הדין
האישי של הצדדים ומושתתים הלכה למעשה על ההסדרים שנקבעו בתקופה
העות׳מאנית.

ההחלטה לאמץ את המונופול הדתי על נישואין וגירושין לא היתה פשוטה,
והיא עברה בהצבעה בכנסת רק לאחר דיון ממצה. בנסיבות של תחילת שנות
החמישים, החלטה זו התקבלה כפשרה הולמת בין תפיסות שונות בציבור היהודי.
המחוקקים הדגישו כי המונופול הדתי חיוני למניעת פילוג בעם היהודי ולמניעת
נישואין לבני דתות אחרות. המציאות החברתית שיקפה במידה רבה את ההכרעה
הזו, ולכן היקף הקושי המעשי שנוצר בעקבותיה לא היה גדול. מספר האנשים
שביקשו להינשא אך לא יכלו להינשא לפי כללי ההלכה כפי שפורשו על ידי
הממסד הדתי־הלכתי היה מצומצם, היקף ההתרסה כלפי ההכרעות שהתקבלו היה
מועט, ונמצאו דרכים להתמודד עם קשיים מעשיים או אידיאולוגיים שההכרעה
הזאת יצרה.
בענייני נישואין וגירושין ישראל נהגה אפוא בדרך של המשך ולא של מהפכה.
אף על פי שמדובר במדינה קטנה יחסית, היא בחרה לשמר הסדר שעוצב על
ידי צרכיה של אימפריה בעלת אוכלוסייה מגוונת של עמים ותרבויות, והותירה
על כנה אוטונומיה דתית נרחבת לבני כל הקהילות הדתיות המוכרות בקרבה.
מעבר לשימור המונופול הדתי־אורתודוקסי הנוגע ליהודים, ושהוצדק בדיעבד
כמהלך לשימור יהדותה של ישראל, נמנעה המדינה מחובתה לקבוע מסגרות של
נישואין וגירושין גם לבני דתות אחרות, ובכך מנעה מבני הקהילות שאינם חפצים
בהסדרה דתית של חיי משפחתם, את היכולת לממש את זכויותיהם האזרחיות
ואת גישותיהם התרבותיות.

הרקע למונופול הדתי בענייני המעמד האישי בישראל

x

, לפני כשנתיים חוקקה הכנסת את חוק ברית הזוגיות לחסרי דת. חוק זה מעניק לראשונה סטטוס פורמלי לקשרי זוגיות שאינם לפי הדין האישי – הדין הדתי – שאותם הוא מכנה “ברית זוגיות״, תוך הסדרת ההיבטים האזרחיים הנוגעים ליצירת הקשר (נהלי רישום הזוגיות, קביעת רשמי זוגיות והנהגת מרשם של בני זוג שבאו בברית הזוגיות) ולהתרתו (הסכמת בני הזוג לפירוד, התרת הקשר במקרה של אי הסכמה וכישלון הניסיונות ליישוב הסכסוך). החוק אמנם צועד צעד משמעותי, הצהרתי במידה רבה, להכרה פורמלית בקשרי זוגיות שאינם נישואין דתיים, אולם בצורה מצומצמת ביותר: רשאים לבוא בברית הזוגיות רק בני זוג הרשומים במרשם האוכלוסין כחסרי דת. באשר לשאר האזרחים, החוק מותיר את הסדר הנישואין הקיים על כנו, כהצהרתו (סעיף 14 ): “אין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בדיני נישואין וגירושין ובסמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים לפי כל דין״. כך נותן החוק רק מענה נקודתי מוגבל לקבוצה מצומצמת ביותר באוכלוסייה, ואפשר גם לחשוד שטמון בו תיוג שלילי של אלו המבקשים להיעזר בו, שהרי הם “יסומנו״ על ידי החברה כחריגים שאינם יכולים להסדיר את הקשר ביניהם בדרך המקובלת לגבי מרבית אזרחי המדינה. החוק מושתת על חיתוך של כמה הצעות פשרה: מסלול ייחודי לקבוצה מוגבלת באוכלוסייה מחד ומסלול שאיננו מוגדר פורמלית כנישואין מאידך, הובילו לתוצאה המתוארת לעיל. דומה כי התועלת שבו איננה רבה, ולא יהיה זה מופרך לשער כי היישום שלו יהיה מצומצם ואף זניח. מעבר לכך, לא רק שהחוק אינו נותן מענה לקשיים המעשיים המגולמים במצב המשפטי הקיים, אלא שהוא אפילו מגביר אותם: הוא מחזק את המונופול הדתי על ידי צמצום לכאורה של הצורך המעשי בביטולו.

חוק ברית הזוגיות לחסרי דת

x

לצד ההכרה המדודה בתוקפם המשפטי של נישואין אזרחיים שנערכו בחו״ל, החברה הישראלית, ובעקבותיה (או עמה; ראו להלן) גם המשפט הישראלי, אימצו בצורה רחבה חלופה לנישואין הדתיים המוכרים במדינה. אלו הם ה״ידועים בציבור כנשואים״. מוסד הידועים בציבור הוא תופעה חברתית־סוציולוגית אוניברסלית; הוא אינו ממוסד באופן פורמלי, אך זוכה למידה רבה של הכרה ואישור מהמחוקק ומבית המשפט, ובמסגרתו בני הזוג זוכים למגוון זכויות. בהקשר הישראלי, התפתח מוסד הידועים בציבור גם כתגובה (חלקית) לדרישה החברתית הגוברת לנישואין שאינם דתיים, כמו גם כמענה (חלקי אף הוא) לקשיים האידיאולוגיים, המעשיים והמוסריים שהמונופול הדתי והאורתודוקסי מעורר בנושאים של נישואין וגירושין. המשפט הישראלי – בחקיקה, ובמידה רבה בפסיקה – העניק לידועים בציבור זכויות כשל זוגות נשואים, ולעתים אף זכויות עדיפות משלהם. בהיבטים רבים צעד המשפט הישראלי בעניין זה אף מעבר למקובל בשיטות משפט אחרות. לעניין יחסי ממון בין בני־זוג, למשל, מצבו של הידוע בציבור עשוי להיות טוב יותר מאשר מצבו של בן־זוג נשוי. עד לאחרונה, בן הזוג הנשוי היה נאלץ להמתין עד להפקעת הנישואין כדי שיוכל לממש לעצמו זכויות ברכוש אשר נצבר במהלך חיי הנישואין, ואילו על איש ואישה החיים יחד ללא נישואין עשויה היתה לחול חזקת־שיתוף, שאת פירותיה ניתן לקטוף בכל עת. אמנם בתיקון מס׳ 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל״ג– 1973 ( 2008 ), הוסמך בית המשפט להקדים את הסדר “איזון המשאבים״, כך שאיננו צמוד עוד בהכרח לגירושין הדתיים, אבל עם זאת, חזקת השיתוף היוצרת זכות קניינית ואשר עשויה לחדור גם לנכסי העבר של בני הזוג עדיפה על ההסדר הסטטוטורי המסתפק ביצירת חיוב לגבי נכסים שנרכשו במהלך חיי הנישואין. מנקודת מבטו של מי ששוקל, בינו לבין עצמו, אם להעדיף חיים משותפים ללא נישואין על פני נישואין, האפשרות הראשונה עשויה לעתים להתברר ככדאית יותר מבחינה כלכלית. העובדה שהידועים בציבור הושוו לבני־זוג נשואים כדת וכדין לצורך חוקים רבים, יש בה כדי ללמד על כך שהמחוקק רוצה להחיל את דיני הנישואין, כולם או חלקם, אף על קשרי משפחה ממוסדים ומוכרים בין בני זוג שבחרו לא להיכנס לקשר נישואין רשמי, בלי לבחון את הטעמים שגרמו להחלטה זו של בני הזוג. החלטה זו מובנת יותר כאשר בני הזוג לא יכלו להינשא על פי משפט המדינה. במקרים כאלה, היא נותנת לבני הזוג הגנה הנובעת מדיני החוזים שלא היתה יכולה להינתן להם על פי דיני המשפחה. לעומת זאת, במקום שההחלטה לא לבוא בברית הנישואין היא החלטה רצונית של בני הזוג, המשמעות של הרחבה כזאת נהיית מורכבת יותר. טוב היה לו המסגרת המשפטית בישראל היתה שומרת על האפשרות שטקס הנישואין, המסמל את המחויבות המובעת על ידי הצדדים ביצירת חיים משותפים בעתיד, יהיה הכלי לזיהוי היקפה של התופעה החברתית שהמחוקק מבקש להחיל עליה את דיניו. חיים משותפים ללא נישואין מעוררים קשיים של הוכחה והגדרה, ולעתים רק בדיעבד אפשר לעמוד על כוונת הצדדים ועל מהותו של הקשר. בישראל, כאמור, נראה כי התעצמותו של מוסד הידועים בציבור היא במידה רבה גם תוצאה של חוסר היכולת או הרצון של בני הזוג להתקשר על פי המסגרת המשפטית הקיימת בישראל כיום. המשפט איננו יכול להתעלם מתופעות אלו, אם אין ברצונו ליצור פער רחב מדי בין הנורמות החוקיות לבין המציאות החברתית. אכן, בית המשפט נקט עמדה גלויה ומפורשת המביעה חוסר שביעות רצון מהמצב המשפטי הקיים, דהיינו, מהמגבלות המוטלות על נישואין וגירושין מכוח הדין הדתי, ובפרט מהעדר האפשרות לאזרחים להינשא בנישואין אזרחיים. וכך תיאר זאת השופט ח׳ כהן: "אחד הנימוקים שהניעו את המחוקק להכיר בזכויותיה של ‘אישה הידועה בציבור׳ היה שיש אלפי נשים ‘המעוגנות׳ לבעליהן המסרבים לפטרן בגט. אין שום ‘הצדקה׳ לכך שאישה לא תהא זכאית לירושת בעלה (הלא־פורמלי) רק משום שלא היה לאל ידה להשיג תעודת נישואין. מה גם שהבעל אשר אשתו מסרבת לקבל גטה יכול על נקלה לקבל היתר נישואין חדשים וביגמיים ולחיות עם אישה אחרת כאוות נפשו." האומנם ניתן לראות במוסד הידועים בציבור חלופה ראויה להסדרה אזרחית של הנישואין והגירושין? על אף הצעדים מרחיקי הלכת שנעשו בעניין הידועים בציבור במשפט הישראלי, העצמת מעמדם נותנת מענה חלקי בלבד להעדר מסגרת אזרחית לנישואין. המשפט מכיר אמנם בזכויותיהם הכלכליות של הידועים בציבור, אולם אין הוא מעניק למעוניינים בכך סטטוס של זוג נשוי. להצהרתם של בני זוג על עצמם כנשואים יש השלכות רבות, לאו דווקא משפטיות: חברתיות, פסיכולוגיות, השפעה על יחסי בני הזוג, על טובת הילדים ועוד. בני הזוג המעוניינים בכך מצפים שגם להם יוענק סטטוס שכזה, לפי בחירתם ומכוח פעולותיהם הגלויות והמוצהרות. מוסד הידועים בציבור איננו נותן מענה מלא לציפייה משמעותית זו. לכך יש להוסיף גם את ההבדלים שעודם קיימים בחוקים אחדים בין זכויותיהם של זוגות נשואים לבין אלה של ידועים בציבור, ובעיקר את הדרישה המוטלת על ידועים בציבור להוכיח באופן פרטני את טיב יחסיהם, דרישה שיש בה לעתים פגיעה באינטימיות, בניגוד לראיה הפורמלית של זוגות נשואים. הבדל זה, והבדלים נוספים, מערערים את הטענה שעל פיה מוסד הידועים בציבור משמש תחליף מספק לנישואין אזרחיים כפי שרמזנו לעיל, מוסד הידועים בציבור מעורר קשיים גם מנקודת מבטו של מי שאינו מעוניין במסלול של נישואין. בחירה בחיים משותפים ללא נישואין מלמדת לכאורה על רצון בני הזוג בקשר שיש בו דרגה פחותה של מחויבות אישית לעומת זו הנהוגה בנישואין רשמיים. בקשר כזה, ציפיות הצדדים מתגבשות תוך כדי החיים המשותפים ואינן מוגדרות באורח מחייב מראש. לכן, ניתן לנתקו חד־צדדית, וללא אישור ציבורי באמצעות הליכי גירושין. הכרה בידועים בציבור כנישואין־למעשה, כאילו היו נישואין כדין, עלולה לפגוע בציפיותיהם של בני זוג שנמנעו מלהינשא דווקא כדי שידיהם לא תהיינה כבולות בעת פירוק הקשר. מעמד הידועים בציבור יוצר קשיים נוספים בנוגע להסדרת יחסים בין בני־זוג גם מנקודת מבט אזרחית. בעיקר, לענייננו, ראוי להזכיר כי מעמד הידועים בציבור מאפשר לאדם נשוי לחיות חיי נישואין בפועל עם יותר מבן־זוג אחד, תוך הכשרתה של ביגמיה מהותית. גם מנקודת מבט כלל־חברתית מעורר פיתוחו הנרחב של מוסד הידועים בציבור קושי. הפירוד בין בני הזוג במקרה של ידועים בציבור, מעצם טיבו, הוא גמיש ואיננו מוגבל, ובוודאי קל יותר מאשר גירושין. כך, המדינה, המפתחת דרכי עקיפין למונופול הדתי בענייני נישואין וגירושין, מביאה למעשה לכרסום באינטרסים כלל־חברתיים שמוסד הנישואין נועד לשרת, כגון הגנה על שלמות המשפחה ויציבותה. לשון אחרת: שלילת האפשרות לנישואין אזרחיים כדרך רשמית ומוכרת משמשת בפועל זרז בטיפוח מגמות המתנגדות רעיונית למוסד הנישואין בתור שכזה, ומעדיפות על פניו קשרי־אישות פתוחים. איננו שוללים אפריורית מגמות אלו, אך אנו סבורים שיש לערוך דיון ענייני ונוקב ביחס אליהן ולא לשלבן “בדלת האחורית״ וכבדרך אגב. לסיכום, ניתן לראות בידועים בציבור מענה דה־פקטו להעדרה של מסגרת אזרחית לנישואין. ברם, כפי שהוסבר כאן, פתרון זה הוא חלקי בלבד, ומעורר קשיים ניכרים, הן באשר לרצונם של הצדדים בנישואין בפועל או ביחסים שאינם נישואין, הן באשר לאינטרסים של המחוקק, והן ביחס לשיקולים חברתיים רחבים יותר. הצורך במסגרת אזרחית לנישואין בישראל הוקל אמנם במעט מבחינה מעשית עם פיתוחו של מוסד זה, אולם בהיבטים משמעותיים ומהותיים רבים צורך זה עומד במלוא תוקפו.

ידועים בציבור במשפט הישראלי

x

, האומנם ניתן לראות במוסד הידועים בציבור חלופה ראויה להסדרה אזרחית של הנישואין והגירושין?

על אף הצעדים מרחיקי הלכת שנעשו בעניין הידועים בציבור במשפט הישראלי, העצמת מעמדם נותנת מענה חלקי בלבד להעדר מסגרת אזרחית לנישואין. המשפט מכיר אמנם בזכויותיהם הכלכליות של הידועים בציבור, אולם אין הוא מעניק למעוניינים בכך סטטוס של זוג נשוי. להצהרתם של בני זוג על עצמם כנשואים יש השלכות רבות, לאו דווקא משפטיות: חברתיות, פסיכולוגיות, השפעה על יחסי בני הזוג, על טובת הילדים ועוד. בני הזוג המעוניינים בכך מצפים שגם להם יוענק סטטוס שכזה, לפי בחירתם ומכוח פעולותיהם הגלויות והמוצהרות.

מוסד הידועים בציבור איננו נותן מענה מלא לציפייה משמעותית זו. לכך יש להוסיף גם את ההבדלים שעודם קיימים בחוקים אחדים בין זכויותיהם של זוגות נשואים לבין אלה של ידועים בציבור, ובעיקר את הדרישה המוטלת על ידועים בציבור להוכיח באופן פרטני את טיב יחסיהם, דרישה שיש בה לעתים פגיעה באינטימיות, בניגוד לראיה הפורמלית של זוגות נשואים. הבדל זה, והבדלים נוספים, מערערים את הטענה שעל פיה מוסד הידועים בציבור משמש תחליף מספק לנישואין אזרחיים כפי שרמזנו לעיל, מוסד הידועים בציבור מעורר קשיים גם מנקודת מבטו של מי שאינו מעוניין במסלול של נישואין. בחירה בחיים משותפים ללא נישואין מלמדת לכאורה על רצון בני הזוג בקשר שיש בו דרגה פחותה של מחויבות אישית לעומת זו הנהוגה בנישואין רשמיים. בקשר כזה, ציפיות הצדדים מתגבשות תוך כדי החיים המשותפים ואינן מוגדרות באורח מחייב מראש. לכן, ניתן לנתקו חד־צדדית, וללא אישור ציבורי באמצעות הליכי גירושין. הכרה בידועים בציבור כנישואין־למעשה, כאילו היו נישואין כדין, עלולה לפגוע בציפיותיהם של בני זוג שנמנעו מלהינשא דווקא כדי שידיהם לא תהיינה כבולות בעת פירוק הקשר.

מעמד הידועים בציבור יוצר קשיים נוספים בנוגע להסדרת יחסים בין בני־זוג גם מנקודת מבט אזרחית. בעיקר, לענייננו, ראוי להזכיר כי מעמד הידועים בציבור מאפשר לאדם נשוי לחיות חיי נישואין בפועל עם יותר מבן־זוג אחד, תוך הכשרתה של ביגמיה מהותית. גם מנקודת מבט כלל־חברתית מעורר פיתוחו הנרחב של מוסד הידועים בציבור קושי. הפירוד בין בני הזוג במקרה של ידועים בציבור, מעצם טיבו, הוא גמיש ואיננו מוגבל, ובוודאי קל יותר מאשר גירושין. כך, המדינה, המפתחת דרכי עקיפין למונופול הדתי בענייני נישואין וגירושין, מביאה למעשה לכרסום באינטרסים כלל־חברתיים שמוסד הנישואין נועד לשרת, כגון הגנה על שלמות המשפחה ויציבותה. לשון אחרת: שלילת האפשרות לנישואין אזרחיים כדרך רשמית ומוכרת משמשת בפועל זרז בטיפוח מגמות המתנגדות רעיונית למוסד הנישואין בתור שכזה, ומעדיפות על פניו קשרי־אישות פתוחים. איננו שוללים אפריורית מגמות אלו, אך אנו סבורים שיש לערוך דיון ענייני ונוקב ביחס אליהן ולא לשלבן “בדלת האחורית״ וכבדרך אגב.

לסיכום, ניתן לראות בידועים בציבור מענה דה־פקטו להעדרה של מסגרת אזרחית לנישואין. ברם, כפי שהוסבר כאן, פתרון זה הוא חלקי בלבד, ומעורר קשיים ניכרים, הן באשר לרצונם של הצדדים בנישואין בפועל או ביחסים שאינם נישואין, הן באשר לאינטרסים של המחוקק, והן ביחס לשיקולים חברתיים רחבים יותר. הצורך במסגרת אזרחית לנישואין בישראל הוקל אמנם במעט מבחינה מעשית עם פיתוחו של מוסד זה, אולם בהיבטים משמעותיים ומהותיים רבים צורך זה עומד במלוא תוקפו.

הידועים בציבור כחלופה אזרחית לנישואין וגירושין

תגובות אחרונות

user profile image
הידועים בציבור כחלופה אזרחית לנישואין וגירושין 4.07.2014 16:24
האומנם ניתן לראות במוסד הידועים בציבור חלופה ראויה להסדרה אזרחית של הנישואין והגירושין?

על אף הצעדים מרחיקי הלכת שנעשו בעניין הידועים בציבור במשפט הישראלי, העצמת מעמדם נותנת מענה חלקי בלבד להעדר מסגרת אזרחית לנישואין. המשפט מכיר אמנם בזכויותיהם הכלכליות של הידועים בציבור, אולם אין הוא מעניק למעוניינים בכך סטטוס של זוג נשוי. להצהרתם של בני זוג על עצמם כנשואים יש השלכות רבות, לאו דווקא משפטיות: חברתיות, פסיכולוגיות, השפעה על יחסי בני הזוג, על טובת הילדים ועוד. בני הזוג המעוניינים בכך מצפים שגם להם יוענק סטטוס שכזה, לפי בחירתם ומכוח פעולותיהם הגלויות והמוצהרות.

מוסד הידועים בציבור איננו נותן מענה מלא לציפייה משמעותית זו. לכך יש להוסיף גם את ההבדלים שעודם קיימים בחוקים אחדים בין זכויותיהם של זוגות נשואים לבין אלה של ידועים בציבור, ובעיקר את הדרישה המוטלת על ידועים בציבור להוכיח באופן פרטני את טיב יחסיהם, דרישה שיש בה לעתים פגיעה באינטימיות, בניגוד לראיה הפורמלית של זוגות נשואים. הבדל זה, והבדלים נוספים, מערערים את הטענה שעל פיה מוסד הידועים בציבור משמש תחליף מספק לנישואין אזרחיים כפי שרמזנו לעיל, מוסד הידועים בציבור מעורר קשיים גם מנקודת מבטו של מי שאינו מעוניין במסלול של נישואין. בחירה בחיים משותפים ללא נישואין מלמדת לכאורה על רצון בני הזוג בקשר שיש בו דרגה פחותה של מחויבות אישית לעומת זו הנהוגה בנישואין רשמיים. בקשר כזה, ציפיות הצדדים מתגבשות תוך כדי החיים המשותפים ואינן מוגדרות באורח מחייב מראש. לכן, ניתן לנתקו חד־צדדית, וללא אישור ציבורי באמצעות הליכי גירושין. הכרה בידועים בציבור כנישואין־למעשה, כאילו היו נישואין כדין, עלולה לפגוע בציפיותיהם של בני זוג שנמנעו מלהינשא דווקא כדי שידיהם לא תהיינה כבולות בעת פירוק הקשר.

מעמד הידועים בציבור יוצר קשיים נוספים בנוגע להסדרת יחסים בין בני־זוג גם מנקודת מבט אזרחית. בעיקר, לענייננו, ראוי להזכיר כי מעמד הידועים בציבור מאפשר לאדם נשוי לחיות חיי נישואין בפועל עם יותר מבן־זוג אחד, תוך הכשרתה של ביגמיה מהותית. גם מנקודת מבט כלל־חברתית מעורר פיתוחו הנרחב של מוסד הידועים בציבור קושי. הפירוד בין בני הזוג במקרה של ידועים בציבור, מעצם טיבו, הוא גמיש ואיננו מוגבל, ובוודאי קל יותר מאשר גירושין. כך, המדינה, המפתחת דרכי עקיפין למונופול הדתי בענייני נישואין וגירושין, מביאה למעשה לכרסום באינטרסים כלל־חברתיים שמוסד הנישואין נועד לשרת, כגון הגנה על שלמות המשפחה ויציבותה. לשון אחרת: שלילת האפשרות לנישואין אזרחיים כדרך רשמית ומוכרת משמשת בפועל זרז בטיפוח מגמות המתנגדות רעיונית למוסד הנישואין בתור שכזה, ומעדיפות על פניו קשרי־אישות פתוחים. איננו שוללים אפריורית מגמות אלו, אך אנו סבורים שיש לערוך דיון ענייני ונוקב ביחס אליהן ולא לשלבן “בדלת האחורית״ וכבדרך אגב.

לסיכום, ניתן לראות בידועים בציבור מענה דה־פקטו להעדרה של מסגרת אזרחית לנישואין. ברם, כפי שהוסבר כאן, פתרון זה הוא חלקי בלבד, ומעורר קשיים ניכרים, הן באשר לרצונם של הצדדים בנישואין בפועל או ביחסים שאינם נישואין, הן באשר לאינטרסים של המחוקק, והן ביחס לשיקולים חברתיים רחבים יותר. הצורך במסגרת אזרחית לנישואין בישראל הוקל אמנם במעט מבחינה מעשית עם פיתוחו של מוסד זה, אולם בהיבטים משמעותיים ומהותיים רבים צורך זה עומד במלוא תוקפו.

>

מקורות אחרונים

חברי בית המדרש