נישואי תערובת בין יהודים לערבים בישראל – אחת הנקודות הרגישות בחיי שני העמים בארץ: הרצוי, המצוי והאפשרי.
.. “כאן באים האיסורים והחרמות מצד הממסד הרבני שהשתלט על ענייני האישות, ודיעות קדומות המושרשות עמוק גם בחברה היהודית הלא-דתית, עוד מן הימים שמלפני האמנציפציה ומלפני הציונות, שבהם לא היו עם ריבוני, כי אם עדה דתית בלבד. התנגדויות אלה מעכבות ומונעות את התהוותה ההדרגתית של אומה ישראלית מאוחדת, שמבחינה אתנית, חלק ממנה יהיו בעלי מוצא ערבי-פלשתיני. כל אחד מאתנו מכיר ערבים שהיו מצטרפים אלינו ברצון מבחינה חברתית ותרבותית, אילו היו מאפשרים להם זאת. והרי יש גם נישואים מעורבים, על-אף האיסור של הממסד הדתי, ואף שאין בישראל אפשרות לנישואים אזרחיים. ובנישואים אלה נולדים ילדים. כל עוד אנו ממשיכים להחזיק בשנאת הזרים ובהסתגרות שאיפיינה את העדה הדתית היהודית, אנו גורמים היווצרותה של שכבת אנשים שאינם שייכים אף לאחד משני העמים, ואנו נותנים יד בישראל להיווצרות ציבור של “צבעוניים” כמו בדרום-אפריקה (צאצאי זוגות מעורבים של לבנים עם שחורים)...
מאמר זה אינו בא להטיף לנישואים מעורבים. גם אילו היו אפשריים, יש להניח שהיו נשארים תופעה שולית. אך כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית, שתכלול את כל הקבוצות האתניות במדינה, יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות, וזה כולל גם את הסייגים על נישואים בין בני קבוצות שונות. אילולא הענקנו לרבנות את המונופולין בתחום האישות ואילו היה לנו חוק לנישואים אזרחיים, מכשול רציני היה מוסר מן הדרך.
האיסור של עזרא הסופר היה אולי מוצדק בתנאים של עדה דתית. לעם ריבוני החייב להגיע לדו-קיום עם בני מוצא אחר וליצור יחסים נורמליים עם שכנים שמעבר לגבולותיו, איסור זה, המסמל את הניכור בין היהודים לבין שאר הקבוצות, נהפך לקללה. אם הוא יתמיד, הוא יתרום להנצחת המתח בתוך הארץ ולהנצחת בידודה של ישראל באיזור. עלינו להשתחרר מקללתו של עזרא.”
